סיימתי לפרוק את המזוודה הראשונה, תוך כדי שסיכמתי עם אפיק, שנדבר מעכשיו רק עברית, לפחות, שאשתדל.
עברתי למזוודה השנייה... אבל כאן הייתה בעיה, הרוכסן, נתקע, ועוד נתקע באמצע, כך שבכלל לא יכולתי להזיז אותו...
"את צריכה עזרה עם הרוכסן?" שאל אפיק בשקט המיוחד שלו...
"כן.. אני לא מצליחה לפתוח אותו" אמרתי וניסיתי להסתיר את החיוך בקולי, אבל זה לא הצליח כל כך... נראה לי...
למה חייכתי? בגלל שאפיק תמיד מדהים אותי, הוא מבין אותי עוד לפני שבכלל אמרתי משהו... הוא כל כך... מדהים.
שקעתי במחשבות בעודי מנסה ומנסה שוב ו שוב את הרוכסן העיקש.
"תוכלי לכוון אותי אלייך, כדאי שאוכל לעזור לך?" קטע לי אפיק את חוט המחשבה ובעצם, הציל אותי.
במקום לענות, ניסיתי לעקוף את המזוודה מצד שמאל, כדי להגיע לאפיק ולעזור לו בעצמי להגיע למזוודה (לא רציתי שייתקל במזוודה וייפול, בגללי)...
מה שלא ידעתי הוא, שכשסבא של אפיק הוריד לכאן את המזוודות, הוא שם בצד שמאל את המזוודה השלישית, ולכן, נפלתי עליה, ושניסיתי להיאחז במשהו כדי לקום, נתקלה ידי במשטח זכוכית, משכתי אותו אלי....
המשטח נפל עליי, ונשבר..
אפיק, שכנראה שמע את כל ההתרסקות של הזכוכית, שאל בדאגה
"וייאטריס? את בסדר?"
"כן... בערך... אבל אני לא יכולה לקום... אני קבורה תחת השולחן...
"השולחן" שהפך לזכוכיות קטנות...
שמעתי את אפיק מחייג מספר, וכשלא קיבל תשובה עוד מס', ושוב לאחר מכן עוד מספר.
"עינב! תגיעי לבית של נועה במהירות האפשרית! וייאטריס קבורה מתחת לשולחן הזכוכית.... " התחיל אפיק בלחץ.
"מה? את לא בבית? אז מה אני אמור לעשות...? סבא לא עונה... הדר לא זמינה... אפיק כמעט בכה מרוב לחץ...
אני, בינתיים התחלתי לבכות גם מתוך לחץ.
עינב שכנראה הבינה את המצב, אמרה שתיצור מיידית קשר עם סבתו של אפיק...
"בסדר, תודה עינב, רק בבקשה מהר,..."
;){kind=link}