כמו שהציעה הדר, ירדנו למטה לביתה של נועה, כדי לסדר לוייאטריס את הדברים.
תוך כדי פריקת המזוודות, (מן הסתם וייאטריס הביאה המון דברים מכיוון שהיא תשהה בישראל המון זמן), ביקשתי ממנה בעדינות
"וייאטריס, אולי כדאי שנעבור לדבר בעברית, כדי שתתרגלי אליה?"
"אני אשתדל, למרות שאני מדברת כמעט כל הזמן עברית בבית, העברית של ישראל קצת... שונה"
לא יכולתי שלא לחייך, ברור שהעברית שונה, הרי כל הסליינג וכל הבלגן שהוא יצר...
"היא... קצת שונה, אבל את תתרגלי אליה, את לומדת מהר.
"אני מקווה" השיבה וייאטריס, בשעה שניסתה לפתוח את הרוכסן של המזוודה השנייה ללא הצלחה.
איך ידעתי שהיא ניסתה לפתוח את הרוכסן? שמעתי את הרוכסן מנסה להיפתח, אבל נתקע באמצע.
"את צריכה עזרה עם הרוכסן?" שאלתי בשקט.
"כן, אני לא מצליחה לפתוח אותו..." אמרה וייאטריס, ובקולה ניכר שמץ חיוך קל.
חשתי שהיא רומזת לי משהו.
"תוכלי רק לכוון אותי אלייך? כדי שאעזור לך?" שאלתי. לא רציתי להיתקל במזוודה וליפול...
במקום לכוון אותי אליה במילים, היא ניסתה לעקוף את המזוודה מצד שמאל, אבל לא ידעה, שסבא הניח שם עוד מזוודה.
קול זכוכית נשברת נשמע... היא נפלה היישר על משטח הזכוכית ששימש את נועה כשולחן לסלון.
נכנסתי ללחץ.
"וייאטריס? את בסדר?" שאלתי בהיסטריה.
"בערך, רק איך אני אמורה לקום עכשיו.... " היא עצמה נשמעה בלחץ, היא ניסה להתגונן מפני שברי הזכוכית שהמשיכו ליפול וליפול, אבל לא הצליחה.
הוצאתי את הטלפון הנייד שלי מהכיס, וחייגתי להדר.
"השיחה מועברת למענה הקולי..." ענה לי קול אלקטרוני.
חייגתי לסבא.
גם שם לא הייתה תשובה.
האפשרויות שעמדו בפני הן- להזעיק את עינב, אחותה הנוספת של אימא, או להזעיק את נועה שלא הייתה בבית..
העדפתי להזעיק את עינב, היא הייתה הכי קרובה.
חייגתי אליה, בעודי שומע את וייאטריס מתחילה להתייפח בהיסטרייה....
;){kind=link}