טלפנתי לנייד של סבי, והמתנתי.
"כן אפיק?"
"אתה זוכר את האורחת שסיפרתי לך עליה? היא מחכה בנתב"ג."
"אני כבר יוצא לכיוון"
"צריך לעזור לה, אל תשכח שגם היא עיוורת"
"אין בעיות, אל תדאג. נהיה בקשר"
סיימתי את השיחה.
המחנה הזה עבר כל כך מהר, עם כל כך הרבה... בעיות.
"אפיק?" נשמע קולה של שיר, אחת החניכות, שבעבר הייתה קרובה אלי מאוד.
"כן שיר?"
"אתה צריך משהו?" שאלה, וקולה רימז כי היא אכן מתכוונת לעזור .
"לא, אבל תודה. אפנה אלייך אם אצטרך."
"אוקיי, אני ממש כאן לידך אם אתה צריך. אני ממש מולך"
עצם הפנייה של שיר אלי, הפליאה אותי מאוד.
הרי עד לפני כמה שעות היא לא הייתה פנה אלי בעד שום הון שבעולם...
"תודה" אמרתי ובקולי החיוך שניסיתי להסתיר.
----------------------
לאחר ששיר הלכה, היא שוב חזרה לאחר כמה דקות.
כבר לפי הבושם הקל, שמתי לב שזו היא.
היא לקחה את ידי ואמרה- "אפיק אתה רוצה לשבת לידי?"
מכיוון שזה היה זמן חופשי, ומכיוון שכבר רציתי לגלות מה קרה לה שהיא פתאום פונה אלי, הסכמתי.
ישבתי מולה. באותו רגע בדיוק, צלצל הנייד.
מכיוון שהנייד לא אמר את שם המתקשר, ניחשתי שהשם אינו שמור בנייד.
"שיר מה המספר שכתוב על המסך?"
היא הקריאה לי אותו.
מספר לא מוכר.
עניתי
"בוקר טוב?"
"אפיק, אני בדרך לגדרה עם סבא שלך, מתי אתה חוזר מהמחנה?"
"היום בערב"
"יופי, נתראה בקרוב"
;){kind=link}